מתי הילד באמת זקוק לעזרתכם ומתי מדובר בפינוק מיותר? (מתוך ה-ארץ)

מה הקשר בין שינה לעצמאות, ובין פינוק לאהבה? האם יש כזה דבר "יותר מדי" מאחד מהם? מתי עזרה הופכת למיותרת ואף מזיקה, ואיך כל זה קשור לעיצוב אישיות ולילות לבנים? הכל בכתבה : לחצו כאן לפתיחת הכתבה באתר "הארץ", בפינת "הרהורים וילדים".

 

פינוק יתר אינו אהבה עודפת - בה לא חוסכים. אבל כשעזרה מיותרת מעכבת פיתוח עצמאות יש לכך השלכות רבות על השינה של הילד ועל חייו הבוגרים

 

ככל שאני פוגשת יותר הורים, אני מבחינה בבלבול רציני בין שני מצבים בהורות: תלות וצורך בעזרה. שניים שעל פניו נראים דומים אבל התגובה אליהם צריכה להיות שונה לחלוטין. יש הורים שחוששים מפינוק יתר ובגללו חוסכים בהגשת עזרה לילדיהם. אלה הורים שמתוך מקום טוב רוצים למנוע תלות, ומותירים את הילדים להתמודד לבדם עם מצבים שאין להם כלים לעשות זאת. כמדריכת הורים בגישה ששמה את צורכי הילד במרכז, עבור ילדים אלה אני מרגישה שחובתי לעמוד על ההבדל בין פינוק לעזרה.

הורים אחרים דווקא בטוחים שהפעוט לא יכול בלעדיהם (לא לישון בלעדיהם ולא להתמודד עם כעס/אכזבה/עלבון). ממקום שרוצה להגן, לעזור ולהעניק הם לפעמים מגישים סיוע שהוא מחסום לעצמאות ולחופש. כיועצת שינה שמאמינה במסוגלותם של ילדים אני מלמדת לתת מענה לצורכי התינוק תוך ניתוק תלות מיותרת. מעמדה זו, להורים שעוזרים יותר מדי אני מבקשת להבהיר מתי עזרתם הכרחית, ומתי היא דווקא מחבלת בתחושת הביטחון ובעצמאותו של הילד. שני הקצוות בעייתיים. לא סתם נטבע המונח "חיבוק דוב" - כינוי לקשר או לעזרה שהחלו טובים אך נעשו מפריעים. לא בגללו נפסיק לחבק כמובן, אם כי חשוב לשים לב שהחיבוק הזה לא כובל.

אם נחסוך מפעוט חום, נוכחות ותמיכה נתווך לו את העולם כמקום מאיים ונתסכל אותו בצורה לא רגישה שאינה תואמת את גילו. אולם, גם עצמאות מידתית היא צורך, ותפקידנו כמבוגרים לעודד אותה בגיל המתאים ובמקום הנכון לה.

כשתינוק בוכה קשה לנו להבין מה הסיבה מפני שהוא אינו מדבר עדיין, אבל שפתו היא בכי ועלינו להתייחס אליה. כשבן שנתיים מתעורר בלילה מבוהל, חובה בעיניי להתייחס לאירוע ולהרגיע אותו. תהיה הסיבה אשר תהיה, קלה כחמורה, ישנו שם צורך אמיתי שדורש תגובה, שאותה צריך לבחור בהתאם לסיבת ההתעוררות (חלום רע, חרדת נטישה שמתפתחת, פחד מחושך ועוד).

גם במהלך היום, כשילד בראשית חייו נפגע, כואב לו או שהוא עצוב הוא עדיין לא מסוגל לווסת את רגשותיו לבדו אלא זקוק לעזרת ההורה. בינקותו הוא חסר אונים ותלותי מאוד פיזית ומנטלית. אט-אט הוא גדל, התפתחותו הקוגניטיבית משתכללת ונרכשות יכולות שמאפשרות נפרדות בריאה. אך התהליך לוקח זמן, ולכן לא צריך לחשוש לאורכו מהגשת עזרה במינונים מתאימים. עם זאת, חשוב לא להתמסר מדי לכל קושי, לבל ננציח אותו. התייחסות עודפת שלא לצורך עלולה להיות בעוכריו של הילד.

תינוק מתחיל להבין את הקשר שבין אמצעי למטרה בשנה הראשונה לחייו. זו למידה שמאפשרת לו גם לעשות מניפולציות. הוא מבין איזו פעולה (לרוב בכי או הושטת יד) תגרום להורה להתגייס ולתת לו משהו שהוא התמכר אליו (גם אם הוא לא בהכרח צריך אותו). אם נתבלבל וניתן במה להרגל במקום לצורך נעשה לילד עוול בטווח הארוך משום שנחבל בהתפתחותו הטבעית לעצמאות.

כשילדה בת שנתיים בוכה מפני שילד בגילה חוטף לה צעצוע ואבא תמיד ממהר להחזיר לה אותו, הוא מעביר  לה מסר שמשמעותו: "זה נורא ואת לא יכולה להתמודד עם תסכול כזה. אני תמיד אגש לפתור עבורך את העניין כי אני מסוגל לכך אבל את לא. את חייבת עזרה ולכן, ילדתי, המשיכי לבכות במקרה דומה". מסר כזה מוריד ביטחון, ואכן יגרום לה להמשיך לבכות, למרות שבעצם האב מתכוון לעשות לה רק טוב ולהקל את חייה של בתו. כי מי רוצה לראות את ילדו מצוברח? אף הורה, ולא משנה באיזה גיל. אבל זה יקרה במוקדם או במאוחר, ועדיף שבהתמודדויות הראשונות תהיו שם בשביל לתמוך (ולא לעשות במקומם).

 

כשפעוט מתקשה באופן קבוע להירדם ללא נוכחות הורה בחדר, והוא מתעורר בלילה לחפש אותו משום שאינו יודע לחזור לישון בלעדיו, השינה שלו קטועה ולא איכותית, דבר שפוגע בבריאותו. התלות בהורה מייצרת אצלו תחושה שלבד הוא אבוד, ונוכל להסכים שזוהי תחושה לא נעימה. לכן כדאי לעצור ולחשוב: האם הצורך זמני או שזה הרגל מפריע? האם הילד מסוגל לעצמאות רבה יותר ורק אינו יודע איך לתרגם אותה לשינה, או שהוא באמת צעיר מכדי להירדם בעצמו? היכולת לצלול לשינה בלי תלות בהורה חשובה משום שהיא מזכירה לילד שהוא מסוגל להתמודד עם פרידה (מהאור, מהמחשבות, מדמויות). והמעבר העצמאי בין פעילות למנוחה והכניסה למצב המדדיטטיבי של שינה הם העצמאות החשובה ביותר.

 

לרוב, ילדים שאינם עצמאים יחוו את עצמם חלשים ורגישים יותר ממה שהם באמת, רק מכיוון שהתרגלו שבכל ניצוץ של קושי ההורה מנהל עבורם את הסיטואציה. הם אינם יודעים להתמודד עם אתגר חברתי או פיזי ולא רוכשים כלים לוויסות רגשי, לכן יחוו יותר התקפי זעם ויתקשו לאסוף את עצמם בלי ניחומים. בעיניי זה פספוס, שאותותיו עלולים להופיע כשינסו לנהל זוגיות ולהסתדר בחברה.

כולנו מבינים את חשיבותו של העניין ובכל זאת מתקשים להתאפק. לרוב, הדחף להגיש עזרה מיותרת מקורו בחשש של ההורה לחוש כישלון: האפשרות שהילד יכעס או ימחה דמעה על שלא קיבל את מה שדרש עלולה לגרום להורה להרגיש אשם. הפחד מהתחושה הזו מכשיל הורים לפעמים, בעיקר בהורות המודרנית שבה תפקיד ההורה היטשטש מעט. חשוב להתגבר על זה. הטבע מכוון לכך שלכל אדם יהיו היכולות להסתדר בכוחות עצמו בלי להיות תלויים בעזרה, ועל המבוגר לקדם את היכולות הללו ולמנף אותן, כשהוא תמיד ברקע לתת יד.

זכרו שפינוק אינו מתן אהבה עודפת, אלא מצב שבו עושים עבור מישהו דברים שהוא מסוגל לעשות בעצמו. עם זאת, תפקידנו כמחנכים וכהורים להציע לילדים מקל הליכה כשהם זקוקים לו ולחבק כשצריך. קחו רגע לחשוב מהו הצורך של הילד, ותנו לו מענה מתאים וענייני. אם יש לכם ספק כתבו ליכדי לבחור תגובה מתאימה, ודעו שאם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי, זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה את הדעת מספיק.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

כדי להשאר מעודכנים בעוד מאמרים חדשים, עקבו אחרינו בפייסבוק:
  • הפייסבוק שלנו- השארו מעודכנים
המומלצים:
Please reload

חיפוש מאמרים לפי מילה:
Please reload

כל התכנים הם בגדר המלצה ובאחריות הקורא בלבד. אין זה תחליף להתייעצות מקצועית ו/או לטיפול רפואי.

אין לעשות שימוש בכתוב החורג מכללי זכויות היוצרים והקניין הרוחני

כל העתקה/שכפול/העברה/הפצה/עריכה של החומר ללא אישור מהיוצרים אסורה בהחלט

כל המוצג באתר הוא בגדר המלצה ובאחריות הקורא בלבד. אין זה תחליף להתייעצות מקצועית ו/או לטיפול רפואי.

החומרים המתפרסמים באתר בלעדיים לנופר לוטווין 

אין לעשות שימוש בכתוב החורג מכללי זכויות היוצרים והקניין הרוחני

כל העתקה/שכפול/העברה/הפצה/עריכה של החומר ללא אישור מהיוצרים אסורה בהחלט

לחצו כאן ליצירת קשר              לעמוד הפייסבוק

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now