האם עונש הוא הדרך הנכונה לחנך ילדים?

 

 

הורים רבים בוחרים בענישה ככלי חינוכי אבל מגלים שאין לה השפעה. מה הבעיה עם עונשים, מדוע הם לא עובדים לאורך זמן, איך זה משפיע על יחסיכם עם הילדים ומה אפשר לעשות במקומם?

 

 

לכתבה המלאה בפינה "הרהורים וילדים" בעיתון "הארץ" לחצו כאן

 

 

"הוא לא אסף את הצעצועים אז לא יקבל ממתק היום". "היא זרקה אוכל על הרצפה אז היא נשלחה לחדר שלה". "הוא קרע לאחיו את הציור אז לא ייצא לטיול מחר".

אתם מזהים את המשפטים האלה וחושבים לעצמכם שעונש נועד ללמד את הילדים להבדיל בין אסור למותר' ולהוכיח להם שהם ישלמו ביוקר על מעשיהם. ככל שנפגע בהם יותר, כך יכאב להם והם ירצו לתקן את מעשיהם. לא תישאר להם ברירה והם יפסיק את ההתנהגויות המפריעות.

האם זה באמת מה שעונש משיג? אני חושבת שכדאי לאפשר לילדים לבחור מרצונם החופשי להתנהג טוב. הקושי הוא ללמוד איך עושים זאת בלי לוותר על הצבת גבולות, ולמרבה הצער עונש לא מעודד זאת.

עונש הוא תגובה אוטומטית של הורים מיואשים, חסרי אונים וכעוסים שרוצים בכל מאודם להחזיר את השליטה לידיהם אך אין להם מושג איך לעשות את זה. זהו כלי שרירותי, כוחני ובעיקר לא יעיל. מעטים המקרים שבהם ענישה לימדה ילדים מדוע נכון להתנהג כך ולא אחרת. גם אם זה צולח, זו לרוב הצלחה זמנית. עונש קונה להורים שקט מיידי ומוכר אשליה של שליטה, אך בדרך-כלל הוא מעודד עוד מאבקים.

 

בעבר נהוג היה להכות ילדים כדי לחנך אותם. כיום זה אסור, וטוב שכך. השכלנו להבין שהפחדה איננה שיטת חינוך שנרצה לאמץ ושיש לה יותר נזק מתועלת. הבעיה היא שיחד עם הוויתור על אלימות ככלי חינוכי איבדו המבוגרים גם חלק מכושר ההרתעה שלהם מול הילדים. זה מוביל אותנו להורות המודרנית, שלדעתי היא קשה יותר מההורות של פעם. הרבה מבוגרים חשים בימינו שסמכותם נפגעת ולכן הם מענישים. זה עדיין חוקי, וזה מאפשר למבוגרים להרגיש שידם לכאורה על העליונה.

העניין הוא שבעונש יש אלמנטים הדומים לאלימות: יש בו מן ההשפלה והרבה התנצחות וכוחניות. במקום לקרב הוא מרחיק. במקום לפתור קשיים בהתנהגות הוא מעודד רגשות אשם, מלבה כעסים ופוגע במערכת היחסים עם הילדים. הוא לא מלמד אלא מאלץ אותם לעשות דברים, ומזכיר לילדים עד כמה הם תלויים במבוגרים (דבר שהם יודעים היטב ממילא). אז מה הפלא שהם משיבים מלחמה?

 

הרבה הורים אינם מבינים למה ההתנהגות של ילדיהם מסלימה למרות הענישה. אני שומעת תדיר בשיחות עם הורים משפטים כמו "נראה כאילו היא עושה לי דווקא", או "נראה שהעונשים כבר לא מאיימים עליו. לפעמים נדמה לי שהוא אפילו נהנה מהם".

ילדים הם חכמים וקולטים הכול, בעיקר את אוזלת היד של המבוגרים שמולם. כשאתם מטילים עונש אקראי ששלפתם מהמותן בשעה שאתם רותחים מזעם על הילד, הגאון הצעיר מזהה שם חולשה. הבחירה שלכם להעניש מוכיחה לו בכל פעם מחדש שאתם רוצים ממנו משהו (את שיתוף הפעולה שלו, את שיפור ההתנהגות שלו) והוא רואה כמה השפעה יש לו עליכם. תחושת הכוח הזו היא סיבה טובה מספיק בשביל לחזור על אותה התנהגות שוב ושוב, במיוחד אם אתם ממשיכים להמציא עונשים חסרי כל קשר למעשה.

"אבל מה הקשר?! זה לא הוגן!", הוא משפט שהרבה ילדים אומרים, ובצדק. מה הקשר בין אי הכנת שיעורי הבית לבין ביטול רכישת צעצוע חדש? מה הקשר בין התנהגות אלימה לבין איסור לצפות בטלוויזיה? גם אני שואלת אתכם: מה הקשר? מה אתם מלמדים שם? שאתם "יכולים עליו"? הוא ימשיך להראות לכם שהוא יכול עליכם בחזרה, במיוחד אם הוא ילד שנוטה למאבקי כוח. והנה לכם מערכת יחסים שמושתתת על מאבקים והתנצחויות הדדיות, בלי היגיון.

 

מה אני מציעה?

התחילו מלכבד את הילדים ולסמוך על יכולתם להסיק מסקנות כבר בגיל צעיר. בהנחה שלא מדובר במקרה של בעיות התנהגות קיצוניות, די אם תאפשרו להשלכות של המעשים לצוף באופן טבעי. אתם יוכלים גם להעצים אותן כדי שהילדים יבינו באמת את הקשר בין הפעולה לבין תוצאותיה.

כשמישהו פוגע בנו אנחנו לרוב מתרחקים ממנו ואולי בוכים. לכן, גם אם בן ה-4 התחצף אלייך את צריכה להתנהג באותה הצורה: הראי לו את התוצאה ואל תמסכי את רגשותייך במסווה של כוחניות. תני לו לשאת את תחושת החרטה ואת האכזבה מעצמו על שגרם לאמא צער. את רשאית גם לקחת לעצמך פסק זמן להתאוששות, שימחיש לו עד כמה הוא פגע בך. האקט הזה אותנטי וחזק יותר מעונש והוא מתאים לאופן שבו העולם האמיתי מתנהל.

אם הילד מכה חבר בגינה אל תאיימו: "לא תקבל מתנה מאבא היום!". אנחנו נותנים מתנות לאנשים קרובים מפני שחשבנו עליהם כשנתקלנו במשהו שהם אוהבים ולא מכיוון שהם התנהגו יפה בשעה 17:00. במקום זאת עלו מיד הביתה - עצרו את הכיף, הסבירו ללא כעס (אך בנחישות) שאי אפשר להישאר שם מפני שהוא אלים ושזה מבייש אתכם. זה לא עונש אלא סיבה הגיונית לגמרי להפסיק את הבילוי ותוצאה טבעית של התנהגותו.

 

אל תפצירו בילדים יותר מדי. הם מבינים מהר. הדיבורים מיותרים ונשמעים להם כמו הזמנה למשא ומתן. התחילו לבצע במקום לנאום, התייחסו עניינית לכל התנהגות, אל תשפילו את הילדים ואל תנסו לאלף אותם. החליפו את זה בניסיון ללמד אותם מה התוצאה הטבעית של כל התנהגות.

 

אני יודעת שקל לכתוב את זה ושלא פשוט לעשות, וכשסף העצבים עולה קשה לחשוב בצלילות. אני מבינה כמה יצירתיות נדרשת כדי להשיב את התשובה המדויקת לילדים ואני גם מאמינה שניסיתם את זה כמה פעמים ללא הצלחה. דעו ששיחות הדרכה להורים נועדו בדיוק לכך: הן יכולות למקד אתכם ולצייד בכלים לשיפור היחסים. וזה הזמן להזכיר שאם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי, אני בטוחה שזה לא מכיוון שאינכם יכולים אחרת, אלא רק מפני שלא נתתם על כך מספיק את הדעת.

 

לכתבה המלאה בפינה "הרהורים וילדים" בעיתון "הארץ" לחצו כאן

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

כדי להשאר מעודכנים בעוד מאמרים חדשים, עקבו אחרינו בפייסבוק:
  • הפייסבוק שלנו- השארו מעודכנים
המומלצים:
Please reload

חיפוש מאמרים לפי מילה:
Please reload

כל התכנים הם בגדר המלצה ובאחריות הקורא בלבד. אין זה תחליף להתייעצות מקצועית ו/או לטיפול רפואי.

אין לעשות שימוש בכתוב החורג מכללי זכויות היוצרים והקניין הרוחני

כל העתקה/שכפול/העברה/הפצה/עריכה של החומר ללא אישור מהיוצרים אסורה בהחלט

כל המוצג באתר הוא בגדר המלצה ובאחריות הקורא בלבד. אין זה תחליף להתייעצות מקצועית ו/או לטיפול רפואי.

החומרים המתפרסמים באתר בלעדיים לנופר לוטווין 

אין לעשות שימוש בכתוב החורג מכללי זכויות היוצרים והקניין הרוחני

כל העתקה/שכפול/העברה/הפצה/עריכה של החומר ללא אישור מהיוצרים אסורה בהחלט

לחצו כאן ליצירת קשר              לעמוד הפייסבוק

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now