הבעיה היא לא בהצבת גבול לילדיכם, אלא בהצבת גבול לעצמכם

הרבה הורים מתוסכלים מכך שילדיהם לא ממושמעים מספיק - "הוא לא מקשיב לי", "היא לא סופרת אותי" - האם הם בכלל צריכים להיות? ואם אתם סבורים שכן, אז מה אתם כהורים יכולים לעשות בנדון?

בעבר, הרבה מהחינוך הושתת על הפחדה. ילד שלא הכין שיעורי בית היה חוטף חמש הצלפות מאביו על הטוסיק ולומד להבא שאם לא יציית - יכאב לו. מאוחר יותר הדפוס התרכך ובמקום המכה בא העונש. הכאב הפיזי הוחלף בשלילת בזכויות אשר באה ללמד את הילד שיש לו מה להפסיד. ("אני מעניש כדי שיכאב לו, שיעלה לו"). במרוצת השנים גם האסטרטגיה הזו התרככה ואף הפכה מתירנית עד אנרכיה. בהרבה בתים השתרשה האמונה שאהבה תחליף את הצורך בגבולות, ושחופש מוחלט יבטיח חיי משפחה מאושרים. היום אנחנו מבינים שהתבדינו. הסתכלו סביב - הילדים איבדו כל כיוון; חוצפתם גדלה, הם מסרבים לשתף פעולה עם בקשות של מבוגרים, מתקשים להתמודד עם תסכול סביר, חסרי אונים מול המילה "לא", וסובלים מהתקפי זעם בתדירות גבוהה. הם גדלים להיות אנשים שמתקשים לקבל סמכות ולהתאים את עצמם לאילוצים ודרישות בחיים הבוגרים. האם זה נשמע למישהו כמו דור מאושר?

 

אני רואה בגבול חשיבות עליונה כל עוד הוא מוצב ללא פגיעה בכבודו של הילד. אני בעד הקשבה מלאה לילד ולצרכיו. אני בעצמי מנחה הורים לתת לילדיהם אפשרויות בחירה איפה שניתן לאפשר זאת, ואני נגד ביטול קולם או הפחדתם של הצעירים. לצד זה, מוכרחים להשיב קצת מהסדר על כנו לטובת הילדים והוריהם. לא יתכן שילד בועט באמא שלו בכל פעם שהיא מסרבת למלא את מבוקשו וכולם חיים עם זה בשלום. לא מקובל שילד יזרוק אוכל על הריצפה בהתרסה ומיד יקבל מנה חדשה. לא יכול להיות שבכל בוקר אבא יתעכב 40 דקות לעבודה כי בתו מסרבת להתלבש לגן.

 

ילדים לא צריכים ולא יכולים לנהל את העולם לבדם. זה תפקיד גדול מדי. ילד שנכנעים לו בכל פעם שהוא משתולל, לומד לפחד מעצמו, כיוון שאפילו המבוגר הכי משמעותי בחייו חלש מולו. הוא גדל בתחושה שאיש לא יכול עליו, אז איך הוא בעצמו יוכל? ילדים מתפנים לחקור את העולם וליהנות ממה שיש לו להציע רק כשהם יודעים שיש מי ששומר עליהם ומחזיק אותם כשהם צריכים. זוהי נוכחות הורית. היא נוסכת בטחון ומהווה יד מכוונת עבור הילדים. דמיינו פעוט שמשחק על בניין גג גבוה. הוא יהיה מבועת ולא יהנה להיות שם אם הגג לא יהיה מוקף גדר. חופש ניתן בתוך גבול. בלי מעקה, מפחיד לחיות, ולא אפשרי להרגיש חופשי ובטוח.

 

הבעיה הרווחת של הורים כיום היא שהם מתקשים להציב גבולות לעצמם. הילדים הם לא הבעיה, הם התוצאה. יש נטייה להאשים את הילדים באי-ציות לגבולות שהמבוגר קובע, אבל האבסודר הוא שאף מבוגר לא עושה כלום בכדי להנכיח את אותם גבולות. אתם מדברים ומדברים ומצפים שהילדים פשוט ישמעו לכם. למה שיעשו כך? ילדים הם חוקרים קטנים שבודקים את העולם, את האנשים בו ואת תוקף דבריהם. הם בוחנים האם הגדר הדמיונית שהצבתם מולם היא קבועה או שאפשר להזיז אותה קצת. כחלק מההתפתחות הם גם מודדים את כוחם, את כושר השכנוע שלהם ואת היכולת לייצר מניפולציות. תפקיד ההורה הוא לא להיבהל מכל אלה, אלא לוודא שהגדר שלו חזקה מספיק כדי לעמוד בכל המבחנים הללו. פה הורים נופלים.

 

זה יפה לחשוב שאם נסביר בנחת לילד למה ממתקים מזיקים לשיניים, אז הוא יסכים להסתפק רק באחד. אם זה עובד לכם - מצויין. אבל לרוב לא די רק בהסבר. גם אם הילד חכם, יהיה לו קשה להגביל את עצמו, ולכן נדרש גבול חיצוני, שבאחריות ההורה להציבו. סביר להניח שהוא ינסה לבוא איתכם במשא ומתן, יבכה כדי לגרום לכם להתחרט, ויבדוק אם השתטחות על הריצפה תביך אתכם. תפקידו לנסות ותפקידכם לא לתת לו את הממתק אם כך הודעתם מלכתחילה. תוכלו לגלות אמפתיה, אבל אל תחזרו בכם ("אני מבינה שאתה ממש רוצה עוד, וזה מעצבן אותך שאני לא מרשה. זה באמת מרגיז"). האם הילד יחווה תסכול? ודאי. אבל זה תסכול שהוא יכול לעמוד בו, ואין בו השפלה או כוחניות.

 

זוהי דוגמה לגבול שקל יחסית להציב, משום שהוא תלוי למעשה אך ורק בהורה (כי הממתק אצלו). לא נדרש שיתוף פעולה מהילד במקרה הזה, ולכן כל העבודה היא של המבוגר בלבד. התחילו מדברים דומים. ככל שילד יצבור יותר חוויות כאלה עם מבוגר מסויים, יש יותר סיכוי שדווקא מולו לא יהיו מלחמות כי הילד יסיק שכאשר המבוגר הזה אומר משהו, הוא מתכוון אליו.

אני לא קוראת לכם להציב גבולות נוקשים בכל תחום מול הילדים. שכן אם תעשו כך תייצרו הורות לא דיאלוגית, חסרת רגישות ואפילו משתיקה. אנחנו לא רוצים בזה. אבל את הנושאים שחשובים לכם באמת - התחילו להקיף בגדרות.

 

אני מניחה שלא תרשו לילד בן שנתיים לשחק באש או לבן ארבע לחצות כביש לבד. זהו גבול שאתם מציבים בנחישות יום יום בלי לשים לב, ואין עליו ויכוח מבחינתכם. זה קורה מאחר שאתם בטוחים בערך שממנו הוא נגזר, ואין לכם ספק בחשיבותו. זכרו זאת בבואכם להציב גבולות נוספים חשובים, שלאו דווקא נוגעים לבטיחות, ונסו לשעתק את אותו דפוס.

 

עליכם לזהות את הדברים שחשוב לכם להגביל ולעומתם את הדברים עליהם אפשר לוותר מראש בלי שזה יתפרש בעיני הילד ככניעה. מתוך כך גוזרים פעולות וגבולות שמתאימים גם לשאר בני הבית. יש למשל ילדים שזקוקים לגבולות יותר ברורים ויש ילדים שדווקא זקוקים ליותר בחירה. לכן, חשוב למנן את העניין בהתאם לנפש הילד ולטמפרמנט שלו. יש הורים שמסוגלים לבדם למצוא את האיזון בין חופש לגבול בהורות והכנסת סדר הביתה היא טבעית להם, אבל מי מכם שזקוק להנחיה - דעו שיש למי לפנות.

לצד זאת זכרו תמיד לאפשר שיח ולהקשיב לצרכים של הילדים. אל תפעלו על טייס אוטומטי, ואם עשיתם זאת עד עכשיו זכרו שזה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא רק כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.

 

לכתבה המלאה לחצו כאן (אל תוך הפינה שלי בעיתון "הארץ")

עקבו אחריי גם בפייסבוק

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

כדי להשאר מעודכנים בעוד מאמרים חדשים, עקבו אחרינו בפייסבוק:
  • הפייסבוק שלנו- השארו מעודכנים
המומלצים:
Please reload

חיפוש מאמרים לפי מילה:
Please reload

כל התכנים הם בגדר המלצה ובאחריות הקורא בלבד. אין זה תחליף להתייעצות מקצועית ו/או לטיפול רפואי.

אין לעשות שימוש בכתוב החורג מכללי זכויות היוצרים והקניין הרוחני

כל העתקה/שכפול/העברה/הפצה/עריכה של החומר ללא אישור מהיוצרים אסורה בהחלט

כל המוצג באתר הוא בגדר המלצה ובאחריות הקורא בלבד. אין זה תחליף להתייעצות מקצועית ו/או לטיפול רפואי.

החומרים המתפרסמים באתר בלעדיים לנופר לוטווין 

אין לעשות שימוש בכתוב החורג מכללי זכויות היוצרים והקניין הרוחני

כל העתקה/שכפול/העברה/הפצה/עריכה של החומר ללא אישור מהיוצרים אסורה בהחלט

לחצו כאן ליצירת קשר              לעמוד הפייסבוק

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now